"את מנסה להיכנס להריון אז בכלל…. תינוקות לא אוהבים שומן! את חייבת משהוא דרסתי, זריקות הרזייה, מתאימה לניתוח בריאטרי, אולי כדורים, כדי לרדת במשקל.
העודף משקל מקשה על התנאים להיכנס להריון."
איזה חוסר רגישות אלוהים. לומר את שני הדברים הללו במשפט אחד. חודשים על גבי חודשים ותקופה שמנסים להכינס להריון, רופא פיריון לא אמר מילה אחת בקשר למשקל. אבל לא.. רופא משפחה מעיז לומר את זה. בחוסר רגישות משבע. ואני שכל כך לא הרגשתי טוב, מה שעשיתי היה לסתום ובעיקר להכאיב לאצבעות שלי מעצבים שלא יודעת לצאת ולהרים את הקול מול גורמי 'סמכות'. ולחכות שהפגישה תסתיים.
אתמול בערב גם הזרקנו את זריקת אוביטרל שמטרתה לייצר ביוץ זה אחרי יותר מעשרה ימים של זריקות גונאל וביקורים יומיים במרפאת נשים. האחיות כבר מכירות וזוכרות אותי. ויותר מיזה הן רואות את השטף דם שיש לי בזרוע מרב כמות הדקירות. חתיכת פאקינג מסע אני ואנחנו גם עוברים כזוג.
מה ניסיונות כה רבים עושים למערכת יחסים ושיש גורם שלישי שמנחה אותי, רופא פוריות. שולח אותי לבדיקות ועוד בדיקות כדי לקבל את המצב האופטימאלי של הגוף שלי ולבסוף – היום יום יחסים. הספונטניות מתה.
יש פעמים רבות שדווקא באותו היום אין חשק, וצריך לעשות מאמצים עילאיים כדי להיכנס לתוך זה. מבאס, מתיש, מאולץ, מתוכנן. יוצר לעיתים בניינו לא תחושה נעימה, לרב אני מרגישה אשמה, של איך אני לא 'חרמנית' אחרי כל כל ההורמונים. ולמען האמת אני מרגישה עייפה עם כל ההתעסקות הזו. יש זמנים אחרים במהלך החודש שיש לי יותר חשק אבל כשאומרים לי 'עכשיו' החשק לא תמיד מגיע, מאתגר מאוד. למזלי יש לי בעל מיוחד, הוא יודע להתבאס אבל לא שומר לי טינה, אני חושבת כי אני יודעת להסביר את המצב שלי, עדיין הוא מתבאס ואני.. כאדם רגיש כל כך קשה לי לראות כשמהוא, במיוחד חשוב כמוהו, מתבאס.
מרגישה שיש בי כל כך הרבה עומק ותוכן, וחשיבה שונה שהלוואי וכל זה יוביל אותי לעשייה טובה בחיים. לשנות קריירה ממקום אחר, שלם. לא מתוך מגבלות או אילוץ כלשהוא. אלה אהיה היעוד שלי.
בגדול, כשהרופא המופלא הזה אמר את המשפט הזה, כמעט יצא לי לו לומר, דווקא נראה לי שהם אוהבים להתכרבל. כלומר לא הייתה לי תמונה בראש לא טובה בהקשר של אוהבים לא אוהבים.
אני לא רוצה יותר מידי לדבר על הרופא הזה שבכלל באתי אליו כי אני כבר תקופה עם שיעולים והוא ראה לפי בדיקות דם ששלח אותי שיש דלקת בגוף הרבה זמן.
אתמול בדיוק דיברתי עם בעלי לגבי זה שאני מאמינה שלוקח זמן להביא חיים משותפים לחיים כדי שאנחנו נדע להעריך אותה. דברים טובים לוקחים זמן, היא עושה לנו הכנה לקראתה. יש ימים שקשה לי לחשוב ככה אבל אמרתי גם לבעלי שלדעתי יחסית לאישה שמקבלת הורמונים אני ממש סבבה.
כי כל הזריקות האלו מחרפנות את השכל, הנפש, מוציאות מאיזון, משגעות את המערכת. אז יש לרב פעם או פעמיים בחודש של התפרצות זעם, יחד עם בכי וצחוק, משהוא קיצוני וזהו.
שיתפתי את המטפלת שלי רגע אחרי שיצאנו מהמרפאה שלו, רציתי שכל האמירות שלו ישארו טריות בראש, שלחתי לה אותן, והיא הזדעזעה. אמירות לא לגטימיות בעליל בטח ובטח כשאנחנו מצהירים בפניו שאנחנו בטיפולים הורומונילים עם כניסה להריון. מזל שיש לי אותה! הקול השפוי, הקול שנותן מקום, הקול שלא שופט, שלא מלקה.
היא הקליטה לי הודעה קולית, הקול, נימת הקול והתוכן היו כל כך מרגיעים שזה גרם לי לבכות, מול הרופא הרגשתי שאני לא רוצה להראות לו את הדמעות שלי. הוא מיושן. לא יודעת אם יש דבר כזה בכלל רופאים יותר מודרניים בגישה ותפיסה…
