ברגעים האישיים כמו בזמן המקלחת הדימיון מציף אותי, עם המים החמים שזורמים מרגישה עטופה ומתמלא בתקווה, שגם הזמן שלי יגיע, שאזכה לפלא של הקמת משפחה, שתהיה לי תינוקת בריאה, יפה וחכמה. מצחיקה כמוני וכמו אבא שלה.
לתינוקת שלי ארצה להעניק מכלל דברים שעבורי היו חסרים. הסיפור האישי שלי הוא שונה, הוא אחר, הוא מסע לא של נשמה אחת אלא של מספר נשמות שהגיעו לעולם הממשי שלנו ואט ואט הן מתמזגות לאחת, שמכילה בתוכה מגוון גוונים.
אני יודעת שדברים שעברתי הם לא סתם, בסופו של דבר יהיה רגע בו דברים יסתדרו לי והתבהרו. כמו ששנים חיפשתי אחר בן זוג לחיים, דמותו היתה בנפשי כל הזמן, זה היה מסע בפני עצמו, לא ויתרתי, על אף רגיעים קשים מורכבים מבלבלים שחוויתי עם בני זוג.
בעלי הוא מי שרציתי כל כך הרבה שנים. הנשמה שלו ושלי דומות ויחד עם זאת הוא יודע להעניק את כל מה שאני הייתי זקוקה לו, משפחתיות. 'זה כל הסיפור' – להרגיש אהובה, להרגיש רצוייה, להרגיש מוערכת, להיות מי שאני כאישיות, כבת אדם…
יש ימים שאני מרגישה על סף ייאוש, מרגישה שניסיתי כל מיני דברים בהקשר של כניסה להיריון, ובעזרת המטפלת שמלווה אותי אני מבינה יותר ויותר שהשיעור עבורי הוא כנראה להתחיל לשים פוקוס על עצמי. לשים את עצמי במרכז, כי האוטומט שלי הוא תמיד להיות לטובת האחרים. לעזור, לייעץ, לעשות, להתחשב, 'לא נעים לי' וכו.
השיעור הנוכחי שלי עכשיו בזמן הזה הוא להתמקד בי. לעשות דברים שבא לי לעשות, לקנות דברים בשבילי (זה אחד הקשים כי כשיוצא לי להיות בחנויות תמיד קופץ לי לקנות משהו לבעלי או לבן שלו שאני כל כך אוהבת..) להתאמן על להגיד 'לא' בכל מיני הקשרים ומובנים ומול שלל אנשים. זה שיעור גדול.
כנראה שגם עבור הבת שלי אהיה זקוקה לפרקטיקה הזו, כי לפני שאנחנו עבור הילדים, אנחנו צריכים להיות עצמנו, לדאוג לנו על מנת לנתב את כל היתר אל עבר מערכת יחסים משפחתית בריאה וטובה.
המשפחה המורחבת שלי מפורקת, או לפחות זאת התחושה שלי, לא כך אני רואה משפחה. כל אחד מההורים שלי חיי את החייו, לא מתקשר, לא שולח הודעות כלום, תחושת רייקנות כזו מהצד שלהם.
הסיפור האמיתי, השורש אצלי הוא מערכות יחסים מול אמא.
אחמיא לעצמי ואומר שלמרות המורכבויות שעברתי מול 'אמא' אני עדיין מרגישה בתוכי רצון וכמיהה גדולה ללהיות אמא בעצמי ובמיוחד להיות אמא לתינוקת.
רוצה לבנות יחסים שונים ואחרים לגמרי מול הבת שלי. אני לא רוצה שלרגע היא תרגיש תחושות שהיו אצלי, ברציונאל אני יודעת שאצטרך לשמור על איזון, ולא להעביר אליה צלקות שיש אצלי, אני מודעת לזה ועדיין, כל כך הייתי רוצה לשמור עליה. אני גם סומכת על הקשר הזוגי שיש לי עם אבא שלה, וסומכת על הקשר עם הבן ובכלל סומכת עלינו כאנשים שידעו איך לשלב אותה איתנו, שנהיה מחוברים, ובכל גיל.
לפעמים אני חושבת על זה שאולי ההורים שלי לא מוצאים בי עניין כי.. אני כבר גדולה, מה מעניין בכלל בחיים שלי כל עוד הם עדיין לא סבא וסבתא. אולי אני מכניסה להם מילים לפה, ואולי זה פשוט יותר מהמחשבה שיש אצלי זה עדיין לא משנה את ההרגשה.
חלק מהשיעור של מעבר ללשים את עצמנו במרכז הוא גם לעשות התכוונות מלא אחרי ליצור לעצמי 'בית' 'משפחה' בנקודת זמן שבה אני נמצאת, במשך שנים היינו נוסעים בעלי אני והילד אל המשפחה בדרום, נסיעות של שעות הלך וחזור. עד שבמפגשים האחרונים עם המטפלת שלי, הבנתי שאת הבית, אני יכולה ליצור אצלי. לא לחפש את זה בחוץ אצל אחרים, אני אחראית לחיים שלי ולאיך הם יראו (במידה מסויימת) בהקשר של סופי שבוע ומהלך השבוע, איזה מנהגים רוצה שהיו, לייצר את זה כאן.
במשך שנים חיפשתי משפחתיות אצל חברות, בני זוג, מול ההורים שלי… אצל כל אחד קבלתי מענה בצורה מסויימת והינה הגיע הרגע שבו אני רוצה משפחה, להקים בית משלי ואני יכולה לעשות את זה. אני כותבת את המשפטים האלו ונורא מתרגשת, כי זאת אני.
פיזית הבת שלי עוד לא כאן, בתוך הנפש שלי אני מרגישה אותה, אני רואה אותה, אני מדברת אליה, אני מחבקת אותה, אני מנשקת אותה, אני מצמידה אותה קרוב לגוף שלי, אני מריחה אותה, אני קוראת לה בקול…
