כל כך רציתי להיות בהריון . הפעם גיליתי על זה בצורה שלא יכולתי לדמיין.
נמשך לי דימום הרבה זמן בהתחלה חשבתי שמדובר בדם ויסתי, אבל הוא נמשך הרבה מידי ימים, ניסתי לקבוע תור לרופאת נשים אבל תורים היו לעוד כחודש, אז פניתי לרופא משפחה שלי והוא הוציא הפנייה למיון.
במיון לקחו ממני מדדים של בדיקת דם ושתן, המתנו, בעלי ואני מעט בתור לרופא נשים עד שקראו בשם שלי. נכנסו אליו לחדר ותיארנו את אשר קרה, נשכבתי על מיטת הטיפולים והרופא החל בבדיקה וגינלית.
תוך כדי הבדיקה אומר, אני לא רואה שק היריון אבל הבדיקת שתן יצא חיובית, וממשיך לתאר את חלל הרחם שלי. לקח לי כמה שניות לקלוט ולהבין מה המשמעות של בדיקת שתן שיצאה חיובית, פשוט בעלתי רוק. ואמרתי לעצמי שאני בהריון.
סיום הבדיקה היינו צריכים להמתן בחוץ לתוצאות נוספות. כעבור שעה או שעתיים של המתנה קראו לנו שוב לחדר, הרופא אמר כי ערכי הבטא hcg יחסית גבוהים בהשווה לשבוע שנמצא ההריון.
הוחלט על אישפוז, נשארתי לילה במחלקת נשים. בבוקר למחרת, בביקור רופאים בדקו לי שוב את מדד ה HCG ונרשמה ירידה, לכן הוחלט על לשחרר אותי הביתה וביקשו שאעשה בדיקה נוספת בבוקר, במרפאה ציבורית. אכן עשיתי בדיקה חוזרת, במהלך אותו יום הייתי עסוקה בהרבה דברים וכמעט שכחתי מקבלת התוצאות, בעלי שאל, הגיעו התוצאות? נכנסו לבדוק ו- כן הגיעו והערכים יצאו גבוהים!
החלטנו לא להמשיך עם הבית חולים שנסענו אליו מלכתחילה וקבלנו המלצה מחברים על בית חולים אחר אשר נחשב לטוב מאוד ברפואת נשים. אכן הטיפול בבית החולים השני היה הרבה יותר טוב.
בדקו אותי רופאים ורופאות בכירים, ראשי אגף ומחלקות – השתמשו במיכשור מתקדם של אולטראסאונד והם ראו את זה: העובר התחיל להתפתח בחצוצרה, זהו מצב שמסכן חיים, במיוחד בערכי בטא HCG גבוהיים אשר היו אצלי.
מפה לשם קבעו לי ניתוח דחוף, כל האפשרויות האחרות נשללו על הסף מכיוון שההריון, הלא תקין, מתקדם בקצב ומתפתח.
כששמעתי ניתוח ושהאלצת להיפרד מאיבר נשי, מהגוף שלי, פרצתי בבכי, מהשוק, מההלם, מעצב על אובדן, מאכזבה, שלוש שנים אנחנו מנסים להיכנס להריון וכשזה קורה, צריך להיפרד, זה אירוע גדול ודרמטי.
הובילו אותי במיטה אל חדר הניתוחים, שנימצא מתחת לקרקע, מכיוון שאנחנו בתקופת מלחמה, שאלו הרבה שאלות, והכניסו אותי לחדש, את ההתחלה אני זוכרת, ניסו להזריק לי חומר הרדמה לגוף, המרדים שאל אותי אם אני מרגישה סחרחורת ואמרתי מיד שלא. מיזה הוא הסיק שה'ברז' עם המחט שחיברו לי לוריד לא היה תקין (מ ז ל) והוא הכין לי אחד חדש. העבירו אותי אל מיטת הניתוחים.. כמה רגעים אחרי זה כבר לא זוכרת כלום.
אם נריץ שעתיים פלוס קדימה, הייתי בחדר התאוששות, היה שם אח לצד המיטה שלי, לא הכי נחמד, שהאיץ בי להתעורר, בעלי הגיע גם כן, זוכרת שדיבר איתי והייתי עדיין בטישטוש. לאט לאט התעוררתי ועלינו חזרה למחלקה. הייתי שם יום אחד ולמחרת שחררו הביתה.
עשו לי שלושה תפרים באיזור שונים בבטן (פופיק, בטן עליונה ובטן תחתונה), בעודי כותבת את הפוסט נותן לי עוד תפר אחר שטרם הוסר. אני לא מורידה בעצמי, נותנת לגוף ולזמן לעשות את שלהם.
למדתי שלא שואלים 'למה' ומה הסיבה שדברים קורים, אני אפילו מופתעת מעצמי שלא נכנסתי לדיכאון לעצב, לבכי שוב ושוב, מלבד הרגע שבו הופתעתי שצריכים לנתח אותי מעכשיו לעכשיו. החשש הגדול היה שאם ההריון היה ממשיך, ולעובר אין באמת מקום לגדול ולהתפתח תקין בחצוצרה, היה מתפוצץ, והמשמעות לכך היא דם בחלל הרחם ויכולתי למות ממצב כזה. הכל היה בהול ודחוף.
מכיון שאנחנו מנסים תקופה ארוכה להיכנס להריון, הניסיון הלא תקין דווקא הכניס בי תקווה, שהגוף מכיר, הגוף יודע להיות בהריון, זה מרגש אותי להבין ולהתחזק לחזק באמונה הזו. שזה באמת יכול לקרות. בדרך עוברים הרבה הרפתקאות עד לחלום שרוצים להגשים. גם אולי זו נשמה שהגיעה רק לכמה שבועות, הראתה לי שאני והגוף מסוגלים ליצר את מה שנבראנו לעשות. זה היסוד, זה הבסיס, זה מהות החיים. צאצאים, תא משפחתי, הרחבה, המשיכיות, מדובר בדבר ענק. זאת התרגשות נורא גדולה.
למעשה, המונח הרפואי נקרא הריון חוץ ריחמי, כאשר מתקיים הריון מחוץ לרחם, מקום שאיננו המקום הטבעי והנכון לגדל עובר. הסיטואציה הזו כן חיזקה בי ומרגישה שנתנה בי כוחות להמשיך להאמין ולהיות יותר בטוחה בעצמי שאני יכולה, שאני מסוגלת..
להיזכר ברגעי ההמתנה בבית חולים הראשון, שאני ובעלי מדברים על האפשרות של הריון, שאנחנו חשובים יחד איך לספר למשפחה, למי לספר קודם, אם לנסוע עכשיו או בזמן אחר, מדברים על קניות לתינוק, מרגישים את הבטן, והעיניים מתמלאות בדמעות של התרגשות, ובמקביל מדברים גם על זה שהרופא מכוון לזה שמדובר בהריון חוץ ריחמי, מדובר בהריון לא תקין.
אז לרגעים קטנים חווינו התרגשות, אמיתית, כזו שייחלנו לה כל כך הרבה זמן. היא עוד תבוא, היא עוד תגיע, עוד תהיה לי משפחה, משלי.
משהו מעניין שקרה במהלך הזמן שהייתי בהריון ולא ידעתי על כך, היו לי חשקים לצייר ציורים, הציורים שציירתי היו בעלי מוטיבים חוזרים של צורות מעוגלות, משיכות מכחול שבדיעבד מראות מיזוג וזרימה גם יחד. לפני הסיטואציה הזו, הרבה זמן לא ציירתי, אבל משהוא בחיבור בין הגוף לנפש לנשמה לתת מודע , כולם ידעו. שמתי לב גם שהחתולה שלי, שבכלל לא הייתה באה להתרכבל ולהתקרב אלי, בפרק הזמן הזה, נצמדה לי לבטן התחתונה, אולי היא הרגישה את החום, אולי היא הרגישה שמתפתחים שם חיים.
מרגישה שהפכתי לחסרת סבלנות, כי אני באמת רוצה את כל כך, רוצה שיהיו לי ילדים משלי, סיפור החיים שלי הוא לא סטנדרטי, מה שהופך את עניין המשפחתי, הקמת משפחה שמלי לגדול עוד יותר. הלוואי שישמעו תפילותיי.
הרופאים, כיביכול לא יודעים לומר את הסיבה שזה קרה, אבל ממה שקראתי אחד התסמינים של טיפולי פוריות זה גם הריון חוץ ריחמי, מוזרקים לגוף כמות הורמונים גדולה, הרבה מעבר למה שהגוף צריף או זקוק באמת וזה יוצר שיבושים הורמונליים. לא אשכח שהרופא האחר שהמליץ לשחרר אותי הביתה, יום אחרי הניתוח, אמר לי וואו בגיל שלך, ישר ל IVF, ואני בלב מחייכת ואומרת לעצמי, אין לו מושג מה שהוא מדבר, הכי נוח לשלוח לאישה לטיפולים, זה כי הם רואים זווית צרה של הישג המטרה והדרך לא משנה… לא משנה השיבושים בגוף, לא משנה מערכת היחסים עם הבעל, לא משנה התחושות הפיזית שעובר הגוף, כלום.
מכיוון שעשיתי בדיקות 'טכניות' לגבי המצב הרפואי, והכל יצא תקין, הגדירו אותנו כ 'בלתי מוסבר' – משמע אין להם מושג, ובשלב הזה התחלתי לפנות לרפואה טבעית. שהיא מתמקדת בתוספים, בתמציות צמחים, בתזונה תומכת הריון, בסביבה טובה וחיובית, השארתי מעגל מצומצם של אנשים נבחרים, כאלו שעושים לי טוב, כאלו שלא מלחיצים או אנשים לחוצים. אני זקוקה לרגיעה, לרוגע, לשלווה, לצחוק, לחיבוקים, למעטפת.
בדיוק כמו שתינוק רך, שמגיח לעולם, זקוק לחממה.
