כל כך קיוותי גם הפעם, גם החודש הזה שאהיה בהריון, שנקים לנו משפחה. שתהיה לנו תינוקת שנוכל להעניק לה כל כך הרבה חום ואהבה ומשפחתיות. כבר דימיינו את זה שניינו. חצי חודש הייתי במרפאה לעשות בדיקות דם ואולטרסאונד, הזרקנו כל ערב הורמונים, קיימנו יחסים לפי הזמן שהרופא אמר, לקחתי הפעם גם נרות פרוגסטרון. והציפייה גדוווולה. קצת לחץ והתרגשות לקראת המועד של קבלת המחזר. ביום הראשון לא הגיע אך הבוקר כן. דימום מאסיבי שלא משאיר ספקות, קבלתי וסת.
גם לבשר לבעלי שהחודש לא צלח זו תחושה מבאסת, הוא פחות שוקע במחשבות, אני אתמול שכהבנתי שזה הכיוון, בכיתי בסוף יום העבודה ובערב כשהכנתי ארוחת ערב, תוך כדי דברנו על העניין בעלי ואני. שוטפת כלים ובוכה בכי תמרורים. כל כך רציתי. מנסה לחשוב לפצח מה הסיבה…. שלא נקלט הריון. מה עלי לעשות שונה?
אז חשבתי הבוקר אולי לחפש לי חוג, משהוא שאוכל קצת לנקות את הראש ולפגוש אנשים / נשים. להיות בחברה כמו שפעם נהגתי לעשות והרגשתי חייה. מעבר לזה שיניתי הרבה בתזונה שלי. יותר ירקות והרבה פחות בשר ומוצרי חלב, ובלי קפה!
מפחידה אותי המחשבה שזה יקח לנו עוד שנים על גבי שנים, אני לא אעמוד בזה. במתחים והתקווה כל כך הרבה זמן. אני מקווה שהשינויים שעושה יתמכו בגוף והוא יזכה אותנו במתנה מהגדולה מכל. ואותי בתואר הכל כך מכובד ומרגש – להיות אמא. להיות משהוא משמעותי עבור משהיא / משהוא ♥.
כתוצאה השינוי בתזונה, כשהיינו סוף שבוע בדרום, אצל המשפחות שלנו, כולם אמרו לי שרואים שרזיתי, אני בכלל לא היתי עם ציפייה שמהוא ישים לב, שזה תחושה טובה, כי אני עושה על הדרך, אני אוכלת לפי מה שטוב לי, אני לא עושה דיאטה.
אז זהו, חודש נוסף ללא עוברית, מקווה לטוב. מקווה שאזכה גם לכתוב פוסט מתפוצץ מאושר.
