מחשבה שמתבשלת הרבה זמן אצלי, ואתמול נעשה הצעד הראשון. יצרנו קשר עם בת משפחה, בת דודה בשם מירב מהמשפחה הביולוגית שלי. בעלי דיבר איתה ראשון, בטלפון.
כן יש בי רצון להפגש ולהכיר אותם, ואת האמא הביולוגית. יש בי התרגשות, לחץ, מלא מחשבות .
חלק ממה שהניע אותי לפתוח את העניין הזה שוב, הוא הרצון בעצמי להיות אמא. זה שמבחינה רפואית (טפו טפו) לא מוגדרת בעייה ולמעשה כנראה אני צריכה להשתחרר, להירגע. שאלתי את עצמי הרבה את השאלה הזו, למה בדיוק הכוונה בלהוריד לחץ, סטרס, להירגע וכו והבנתי לאט לאט שאולי אני צריכה להתמודד מול ועם נושא האימוץ, לשמוע את הצד של המשפחה, להתעסק בזה ולא להמשיך להשאיר את זה קבור עמוק עמוק בתוכי.
אני רוצה להיות אמא.
לקחת נשימה ולבחור לצלול את תוך העבר שלי זו החלטה אמיצה. לבחור להכיר מקרוב את מה שעברתי בתור ילדה, תינוקת, פעוטה. החל מרמת הפרטי פרטים של הסיפורים השונים ועד להכרות עם החזות והמראה החיצוני שלי. לראות את סוג המשפחתיות שחוויתי. הנפש שלי כנראה ספגה וזכרה בתת מודע את הדברים שעברתי.
הרצון העז שלי בעצמי להיות אמא לתינוקת, הוא שמניע אותי לעשות את הצעדים הגדולים, להגיע ולשמוע ממקור ראשון על היותי תינוקת, לשמוע ממקור ראשון על האופי שלי, על מעשי הקונדס, על החברותית שהייתי.
תיבת האוצרות הכוונה שלי היא בהיכרות מקרוב עם השורשים שלי. לראות מי האם הביולוגית, לשמוע אותה, להקשיב לסיפורים שלה עלי. לראות תמונות ילדות, זה לא משהוא שהיה אצלי בדימיונות שיום אחד אעשה מהלך שכזה.
כדי לזמן את הבת שלי, אני לעיתים מדיימנת כיצד אני מחבקת אותה, מסתכלת עליה, מלטפת ומנשקת. כזו אמא אני רוצה להיות. אני רוצה להיות עם שקרובה פיזיתי ורגשית לבת שלה. אני רוצה שהיא תדע ותכיר את הנוכחות שלי. אני רוצה שהיא תחווה משפחה גדולה ואוהבת.
חיבור לשורשים, חיבור לקהילה, חיבור למשפחה, חיבור לעצמי, הכירות עם הדברים האלו מייצר קשר ישיר עם מי שאני. קשר ישיר עם הרצון בלהיות אמא. איך אפשר להפוך לאמא לפני שאני בכלל לומדת להכיר את המקורות שלי. אולי יש כאלו שלא יפריע להם אני באופן אישי הרגשתי שיש לי חלל מאוד גדול, מעין תהום עמוקה וכמעט נטולת פרטים. לקחת נשימה ולהעיז ולהתמודד עם כל מה שבדרך זו תחושה שמלווה עם פרפרים, במקרה שלי הרבה דיבורים וכתיבה :).
בחלק מהשלבים הייתי מתעוררת בשש בבוקר עוד לפני העבודה, פותחת את המחשב ומתחילה לכתב את המחשבות שלי. למעשה כתיבה זו הדרך שלי במשך שנים להתמודד עם כל מיני מצבים שקורים בחיים. זו הדרך שלי להוציא ביטוי למחשבות ורגשות. זו מיומנות נרכשת שכשלומדים להקשיב גם לתחושת של אחרי – מתמכרים אליה, זה שיחרור. זה לנקות את המחשבות.
לחזור לשורשים זה להפוך את הלב לשלם. להרכיב את כל חלקי הפזל, לא להישאר בלי חוסר הידיעה, ללכת קדימה, לקבל תשובות לשאלות שלא היו פתורות. להגיע לזה מבלי ציפיות, אלא בזרועות פתוחות ולשמוע פיסות מידע על עבר שלי, בתור ילדה.
אחרי שיחה טלפונית שהייתה לנו עם הבת דודה , קבענו מפגש עם האם הביולוגית. באנו לבית של מירב, בת דודה שלי, החדשה ישנה. הגענו לדלת הכניסה, דפקנו ומירב פתחה את הדלת, נתנה לי חיבוק גדול, גם לבעלי, הלכנו לכיוון הספה, והאם הביולוגית ישבה שם, היא קמה לעברי, נתנה לי חיבוק גדול, ואמרה כל מיני מילים מחממות את הלב, בכיתי, בכינו, כולם. התיישבנו על הספה ועל השולחן הן פרסו אלבומי תמונות, וואו זה היה מרגש מאוד מאוד.
ראיתי את עצמי כתינוקת, כפעוטה, כילדה. הלבישו אותי כתינוקת בהרבה ורוד, מעניין, עד היום אוהבת ורוד. הייתה שם תמונה שרואים אותי עם עוגת יום הולדת של גיל שנתיים, התמונה הזו הציפה וריגשה אותי מאוד, אני חושבת כי זה מלמד על חיי שגרה משפחתיים, ביתיים.
הייתי ילדה שאהבה תחפושות של נסיכות, הרבה תחרות. האם הביולוגית סיפרה שהבית שלנו תמיד היה מלא באנשים: בני משפחה שונים, חברים וחברות שלי מהגן, שכנים. בית עם הרבה מוסיקה, ושמחה.
אם לא היו באים אלינו, אנחנו היינו באים למשפחה. בתמונות רואים גם הרבה הרבה ביחד, הרבה בני דודים, שהיו כמה וכמה בטווח גילאים שלי, אז ממש גדלנו יחד.
יש לי הרבה תמונות, תמונות שאני מחייכת וצוחקת בהן.
זה מרגיש כמו חלום, אני לא מאמינה שנפגשתי עם האם הביולגית. הרגשה מוזרה, טובה, שונה, מלבלבת וגם מקרקעת. זו אישה שיש לנו היסטוריה משותפת, וחיים שלמים שכל אחת עברה בנפרד, וכעבור שנים, נפגשנו.
