אנחנו נמצאים ביום ה 20 למלחמה בין ישראל לבין חמאס, שבעזה. הם הפתיעו את כולנו, ביום שבת ה 7.10.23 ב6:30 בבוקר.
התעוררנו בבוקר לצליל האזעקה, תחילה לא היינו בטוחים למשמע אזניינו, פתחתנו את החלון כדי לחדד את השמיעה וכן, הופעלה אזעקה ונכנסו ישר לממ"ד. ניסו לחזור לישון ולא ממש בהצלחה. שטפנו פנים וצחצחנו שיניים, הדלקנו טלויזיה ונפלו פניינו.
מחבלים נכנסו בהמוניהם אל תוך קיבוצים וישוביים צמודי גדר שבדרום הארץ. הם עשו שם טבח המונים. המחבלים הגיעו עם הרבה נשק, עם הוראות ברורות, תהרגו את כל מי ששם . בתמורה לכך תקבלו דירה + 10,000 דולר, זה מה שהביטחו להם ההנהגה, ככה דירבנו אותם. בנוסף הם היו גם על סמים קשים כדי שיוכלו לבצע משימה כל כך שטנית, מתועבת, חסרת מעצורים.
הם הרגו, שרפו, שחטו נשים, גברים, ילדים, זקנים, חיילים וחיילות, בעלי חיים – את כולם. הצפייה הממושכת בטלויזיה קשה מאוד מאוד, התחושה היא קיפאון, המוח לא מצליח להבין ולהאמין איך קיים רוע כזה, איך הדבר הזה קרה??
לקח לכוחות הצבא להגיע בין 6-8 שעות כדי להגיע לשטח ולנסות להציל את מי שניתן היה עוד להציל. זה בלתי נתפס. אנשים התחבאו והסתתרו בכל מיני מקומות בבית. חלק כבר העדיפו שיהרגו אותם כי הפחד והמתח בלתי נסבלים.
המחבלים נכנסו אל תוך הבתים, אנשים שהו בממ"ד והמחבלים ניסו לפתוח את הדלת בכל הכוח, כשלא הצליחו, ירו דרך הדלת ובהרבה מהמקרים גם שרפו את הממ"ד, את הבית – הציתו גלגל כדי שאנשים יחנקו מריח הגומי והמעשן סמיך.
תוך כדי המתקפה וההשלטות הזו, חברי הקיבוצים והיישובים התכתבו בינם לגבי מה שקורה, ואצל מי נמצאים עכשיו המחבלים. הם שמעו דיבורים בעברית, קריאות, צעקות, ויריות מכל עבר.
בעלי ואני ארזנו את החפצים שלנו ונסענו להורים כדי להיות יחד עם כולם. הנסיעה הייתה מלווה בפחד. בעלי נסע מהר כי לא ידעו לאן דברים יתפתחו. הכבישים היו ריקים, פה שם כמה רכבים. כמעט כמו ביום כיפור רק שהפעם התחילה להתבוסס לה חרדה. כל רכב שעצר לידינו הייתי מבועתת, לא הסתכלתי ימינה ושמאלה.
במקביל להתפרצות לקיבוצים ומושבים, בין שישי-לשבת לפנות בוקר הייתה גם מסיבת טבע -NOVA. היו שם קרוב ל 3000 בליינים. הרבה חבר'ה צעירים. כשהם שמעו אזעקות התחילו להסתתר ולמצוא חמחסה אבל תוך כדי גם נתקלו במחבלים שהגיעו עם נשקים אוטומטיים וריססו אותם. הייתה שם תופת. צעירים שניסו לברוח מתוך הכביש, נכנסו לרכב והתחילו נסיעה חיכו להם מחבלים לאורך הכביש וירו בכל מי שעבר מישם. חלק מהצעירים הסתתרו שעות על גבי שעות בין עצים, שיחים תוך כדי ששומעים סביבם יריות, RPG, רימונים, ערבית, צרחות. חלקם העלו סרטונים לפייסבוק, להיפרד מהמשפחות וחברים.
המחבלים עשו גם וידוי הריגה, גם כשראו משהוא או משהיא שכובים על הארץ עם דם.
אני כותבת את השורות האלו ועולות בי דמעות, זה בלתי נתפס, פשוט בלתי נתפס!!!!
כשהגענו לבית של ההורים של בעלי, היינו מוקפים ביחד עם כולם, זה קצת הסב לי רוגע, קצת יותר ביטחון מלהיות לבד, רק שניינו.
במשך שבועיים מהבוקר עד הלילה ישבנו כולנו יחד בסלון הגדול, צמודים ומרותקים לטלויזיה, מלבד זאת לכל אחד יש גם טלפון נייד, שדרכו מקבלים עוד ועוד עדכונים שוטפים.
בתוך כל הכאוס הזה, נמצא איתנו גם אלוני, ילד חמוד וחכם , שרק התחיל כיתה ג'. הלימודים לא חזרו לסידרם, והוא היה איתנו במשך כל התקופה הזה.
לקחתי על עצמי להעביר לו את הימים עם כל מיני פעילויות שמותאמות לגיל שלו: לימוד עברית, חשבון, אנגלית, משחקי חשיבה במחשב, מובכים, פאזלים ועוד. את הפעילויות עשיתי לנו בקומה למעלה, כדי לייצר ניתוק פיזי וגם נפשי. בקומה למטה ישבו כולם מול הטלויזיה עם החדשות והפרשונויות והתמונות וסרטונים שמראים לנו שוב ושוב.
בשיחות איתו למעלה, אמר לי 'אני אוהב את הפעילויות שאת עושה לי'. הילד נהנה ללמוד 🙂 .
מבחינת העבודה שלי, אני לא עובדת, הוציאו הרבה אנשים במשק לחל"ת. אני נמצאת בבית של ההורים של בעלי, כל התקופה הזו.
אתמול בלילה, לפני שנרדמתי, הסתובבתי לצד שלו ליטפתי וחיבקתי אותו, הוא אהבת חיי, מפחדת נורא שמשהוא יקרה.
המלחמה, גירושים, חוסר עבודה ויחד עם כל אלו, ואנחנו רוצים להיות בהריון. רוצים להקים / להרחיב את המשפחה. בימים הראשונים של כל הזוועה הזו היה לי קושי רב בקירבה, בכלל לא הייתי מסוגלת לחוש תחושה נעימה. הרגשתי שזה ממש לא בסדר! כי אנשים עברו ועדיין עוברים תופת. ועוד שאלה מפחידה שהציפה אותי של לתוך איזה עולם אני רוצה להביא את הבת שלי לעולם??? הפחד של לאבד אותך עוד לפני בכלל יצרנו אותך. בדימיונות שלי אני מרגישה שאהיה מאוד מאוד קשורה אליך. ובחרתי לך את האבא הכי טוב בעולם.
הוא יודע לחבק, לנשק, ללטף, להרגיע, להצחיק, לדבר בתבונה ובחוכמה, לשחק, לדאוג, להכין אוכל טעים. אנחנו חברים טובים, יש בניינו תקשורת מצויינת על כל תחום, אנחנו יודעים לצלוח משברים יחד. לפני המלחמה הזו, כשעברתי לגור אצל אבא שלך, בדיוק פרצה מגפה עולמית, שהממשלה הנחתה אותנו לא לצאת מהבתים, כדי שלא נדביק ולא נידבק (נעזוב את הדעה של אבא ושלי בצד, מה אנחנו חושבים על כל מה שהיה) זו הייתה מציאות מאוד מאתגרת, שלמעשה חייתי שלוש שנים בתוך הבית כמעט בלי לצאת החוצה.עבדתי לרוב מהבית וחלק מהפעמים כשכן היה אפשר אז נסעתי למשרד לעבוד בכל מיני חברות.
אני יודעת שקשה להכיל את כל מה שאני ספרת לך, אבל אנחנו כולנו ביחד עם זה. אני איתך , אבא איתך, אחיך אלוני איתך – אנחנו משפחה ♥♥♥
